קיימת הטריטוריה הציבורית, במדרכות בעיקר

 ציטוט מתוך ספרה של ארנה גולן
ילדה של קיבוץ, עקד, 2012, ע' 34-35

there was the public territory, mostly on the pavements

A quote from Arna Golan, A Kibbutz Child, Eked Publishing, 2012, pp. 34-35

ינג, קולז' כביש (עם צלב), חפצי-בה 2013

(סימון רשלני חדש של פס חנייה על שטח המכבסה הישנה, לא רחוק מ'המכבסה חדשה', כיום הקניונית)

YNG, Road collage (with a cross), Heftzi-bah, 2013

(A somewhat clumsy new car park mark, on the place where the old laundry stood, not far from the ‘new laundry’ which is now a small supermarket).  

ינג, קולז' כביש (קילקול שורה) 1,2 , חפצי-בה 2013

(מראה מגרש חנייה חדש מאחורי בית הכנסת העתיק 'בית אלפא', קרוב למסעדת דגים 'דג-דגן')

הסתננות היתולית של הקולז' למערך סימון חנייה 'מקלקלת את השורה' בכך שמסתירה את הפס המאוזן.

YNG, Road collage (disorder) 1,2, Heftzi-bah 2013

A view of a new car park behind the ancient synagogue Beit Alfa, near the fish restaurant Dag-Dagan.

Here in a light humorous tone, the collage ‘infiltrates’ the road marking, causing a ‘dis-order’ by hiding the horizontal line.  

קולז' כביש (קילקול שורה) חושף רוח היתולית ומעלה אצלי את הזכרון של 'לא להיות כמו כולם'. המכונה הקיבוצית כבשה את נתיניה כדי להביאם לאחדות שיוויונית כביכול מטשטשת גבולות. מי שהעזה להיות קצת אחרת שילמה מחיר יקר, הוצאה מהחברה, היתה 'לא מקובלת', או זכתה לכינויים כגון 'רגישה מידי', 'לוקחת ללב', 'מתבודדת', 'אסטרונאוטית' ועוד. 

Road collage (disorder) reveals a humorous sensibility and evokes a memory of being ‘not like the others’. The kibbutz system demanded equality and unifying behaviour from its members and children. This system supressed individuality and difference. The one who dared to be different ‘paid a high price’ by being ‘not accepted’, or stigmatized as ‘too sensitive’ and by being called derogatory nicknames.   

ציטוט מארנה גולן, ילדה של קיבוץ, עקד, 2012

'וכיוון שמיום היוולדנו חונכנו ב"משפחת הקיבוץ", היינו לא רק נתונים בידיהם המחנכות של כל החברים, אלא שהם גם ביקשו "לאפות" אותנו כבצק שבמטבח, הנלוש בידיים מנוסות, מושם בתבנית האחידה ונאפה – לטובתו הוא ולטובת הקיבוץ – כלחם האחיד והמשובח.' שם, ע' 32.

A quote from Arna Golan, A Kibbutz Child

‘Since from the day that we were born we were educated in the “kibbutz family”, we were not only at the hands of all the members, but they wanted to “bake” us like a dough in the kitchen, kneaded by experienced hands, placed in a baking tray and being baked – for his own good, as well as the kibbutz’s – as an excellent, unified bread.’ There, p. 32. [My translation. YNG].      

סימון חדש לשטח חנייה מול המבנה ששימש כסנדלריה בה עבדו ארנולד ומסינגר. כיום משמש המבנה מרפאה ווטרינרית.

Road collage (new-old), Heftzi-bah 2013

A new car park marking in front of the shoe maker building where Arnold and Mesinger worked. Today this place operates as a veterinary clinic. 

ינג, קולז' כביש (פרגמנט), חפצי-בה 2013

(מראה המוסך ותחנת דלק שנבנתה יותר מאוחר)

הקולז' נראה כאן כפרגמנט זר לסביבה; הפס הלבן מאבד מכוחו הסמכותי.

קולז' כביש (פרגמנט) חושף את תחושת הזרות והבדידות שקיימת בתוכי בהקשר הילדות הקיבוצית. רק דרך פעולה מייצגית שמוציאה לאור תחושות אלו אני מרגישה, באופן פרדוקסלי, ב'בית'. ה'פרגמנט' קטן, מוצא מהקשרו כחלק מכביש (מדומין), חסר המשכיות, מוטל זרוק בחצר הקיבוץ. הקיום שלו ארעי, קצר טווח. המוסך שממול הוא עצמו סככה, מבנה ארעי שהיה קיים כל שנות חיי (52), ואפילו תחנת הדלק שנבנתה כמה שנים יותר מאוחר לא מעניקה תחושת יציבות. הצילום מצליח 'לתפוס' תחושה של ארעיות. הקיבוץ כארוע זמני, חולף. או מתחייה?

YNG, Road collage (fragment), Heftzi-bah 2013

(View of the garage and the little petrol station which was built later on)

Here the collage looks like a fragment, alien to the surrounding; the white line loses it authoritative power. Road collage (fragment) reveals feelings of alienation and loneliness which emerge in the context of my kibbutz childhood. It is only through this performative action which allows these feelings to come to the surface of consciousness, that paradoxically, I feel ‘at home’. This little ‘fragment’ is taken out of its context as a (imaginary) road, lacks continuity; left on the kibbutz’s yard. Its existence is temporary, short lived. The garage opposite, not more than a temporary structure, was there all my life (52), and even the little petrol station which was built years later, fail to create a feeling of stability. This photograph captures a feeling of temporality. Is the kibbutz a momentarily, passing event? Or is it rejuvenating itself?   

ינג, קולז' כביש (מול השער האחורי הישן) 1,2, קיבוץ חפצי-בה 2013

(סימון ישן של מקום חנייה בחצר הקיבוץ על יד המוסך)

קולז' כביש (מול השער האחורי הישן) בצילומים אלו נראה שטח גדול הנשלט על-ידי כביש או אזור אספלט חסר סימון. הסימון היחיד בצילום נראה כלא שייך לסביבה. אפילו מכונית שעוברת במקום נראית לא שייכת. מרחוק נראה שער היציאה האחורי שבו עברו מן הסתם מכונות חקלאיות. אחת עדין נראית שם, שייכת לסביבתה הטבעית.  

Road collage (opposite the old, back gate) 1, 2, kibbutz Heftzi-bah, 2013

(An old car park mark in the kibbutz’s yard, near the garage)

Road collage (opposite the old, back gate) These photographs show a large asphalt area un-marked. The only mark seems alien to its surrounding. Even a passing car seems somewhat out of place. In the distance the old back gate is visible, where large, heavy machines used to pass through it. One such a machine is parked, visible, and seems belong to its natural, agricultural environment. 

ינג, קולז' כביש (עם חץ), חפצי-בה 2013

(אפשר לראות בקצה הימני למעלה סימון צהוב והתרוממות שולי הכביש החדש. החץ הוא סימון ישן).

 

מתוך התבוננות ומתן כותרות לצילומים ולפעולה המייצגית של טיול בקיבוץ מתחילה להתפרש תמונה תובנתית מסוימת. 

הכבישים בקיבוץ של היום מהווים חלק הכרחי מתהליכי השינוי וההפרטה, כשלהרבה מהחברות/ים והתושבות/ים מכוניות פרטיות. קולז' כביש (עם חץ) מראה סימון ישן, בלתי שמיש. הקומפוזיציה בצילום בנוייה משילוב של פרגמנטים: החץ, שולי הכביש החדש, סימון צהוב ישן והקולז'. ערוב ישן וחדש שיוצר מצב לא הגיוני.  

Today roads are being built inside the kibbutz, it is inevitable since many members and residents own cars. Road collage (with arrow) shows an old, dysfunctional road mark. The composition comprises of fragments: the arrow, the new road’s margin, an old yellow mark and the collage. There is a ‘collision’ between old and new markings which makes no sense. 

קולז' כביש (על מדרכה) מראה את העבודה כחפץ נמצא. דווקא המרחק משם נלקח הצילום יוצר יחס של קירבה ואינטימיות. המדרכה 'ממסגרת' את הקולז' ש'יושב' טוב בתוכה. הקומפוזיציה בנויה על אובייקט הקולז' הממוקם במרכז. חור מעוגל במדרכה יוצר דו-שיח עם צורות מעוגלות בקולז'. חריץ המדרכה בצד ימין יוצר אלכסון ששובר סטטיות של אנכים – אנך הקולז' ואנך מסגרת הצילום עצמה. המדרכה היא מקום מוכר, אינטימי, אפילו אהוב בתודעתי. אפילו שהפרגמנט מוזר, עדין הוא 'מחובק' על ידי המדרכה. את המדרכה הזאת ואחרות בקיבוץ מכירות היטב הרגליים, כפות הרגליים, האצבעות, העור, העקבים, אפילו הציפורניים שלפעמים, בטעות, השתפשפו ונחבלו. הידיים מכירות את המדרכות, הן ציירו עליהן 'קלאס' וחיצים במשחקי 'מצא את המטמון' או 'סימני דרך'. הן הכינו משרוקיות מגרעיני מישמיש על ידי שיפשופם על מדרכה עם מעט מים. הן נגעו במדרכות עשרות פעמים כשלמדו ללכת. המדרכות מכירות את הגופים הקיבוציים שדרכו, ישבו, זחלו, דילגו, רצו, הלכו, עמדו וגם נפלו עליהן.

ציטוט מיומני מה-22.9.2013 - 'את המדרכות חוויתי ... באופן חושני, כאילו שהמדרכות החליפו את גוף האם. בבריכה שכבנו על הבטון כדי להתחמם לאחר שחייה. על המדרכות שחקנו, ישבנו, הלכנו, מצאנו דברים. המדרכה תופסת מקום סמלי, לא רק פונקציונלי. פגשתי ונפגשתי על המדרכה, ראיתי ונראתי על המדרכה. ועכשיו המדרכות בחפצי-בה הולכות ונעלמות ואת מקומן תופסים כבישים.'

Road collage (on pavement) shows the collage as a Found Object. The close distance from which this photograph was taken creates a feeling of intimacy. The pavement 'frames' the collage which 'sits' well within. The collage is central in this composition. The pavement's gap on the right hand side creates a diagonal which complements the vertical lines, one of the collage itself and the other of the photograph's margin. A hole in the pavement creates a dialogue with a circular shape in the collage. The pavement is a familiar, intimate, even loved place in my consciousness. Even though  the collage is a strange fragment here it is still being embraced by the pavement. This and other pavements are known to the feet, toes, skin ... The 

hands know the pavement too, they drew games on its, as well as made whistles by rubbing apricot’s stones on it

They touched the pavements innumerable  times as they learned to walk. This pavements know the kibbutz' bodies which stepped, sat, skipped, ran, crawled, stood and fell on them. 

A quote from my diary, 22.9.2013

'I have experienced the pavements ... sensually, as if they replaced my mother's body. These pavements were made from hard materials such as cement. In the swimming-pool after a swim we used to lay on the hot cement surface to warm up. We played, sat, walked and found objects on the pavements. The pavement has both functional and symbolic status in my consciousness. I met people on the pavement, I saw, as well as  was seen by others on the pavement. And now these pavements are disappearing; replaced by roads.'  

ציטוט מתוך ספרה של ארנה גולן, ילדה של קיבוץ, עקד, 2012

'בשהייתנו הקצרה בבית ההורים ציפה לרובנו זוג הורים שבאותן שעות ספורות היתה כל תשומת לבו מרוכזת בנו, ואפילו היה מתח ביניהם הוצגה לפנינו אידיליה. ... וכך למדנו מגיל ינקות שקיימות שתי טריטוריות נפרדות, שלרוב יש פער ביניהן, ועלינו להתאים עצמנו לכל אחת מהן. ובנוסף, קיימת הטריטוריה הציבורית, במדרכות בעיקר, ובה יש להיענות לחברים ולהניח את דעתם.' שם, ע' 34-35. (הדגשה שלי)

A quote from Arna Golan, A Kibbutz Child, Eked Publishing, 2012

‘On our short daily visit [to the Parents’ Room] we were met by our parents who focused their attention on us; even when there was tension it was hidden and we were presented with idyllic welcome … and so we learned from our early childhood that there are two separate, distinct territories [The Children’s Home and The Parents’ Room], with a gap between them, and we learned to adjust ourselves to each one of them. Additionally, there was the public territory, mostly on the pavements, where we learned to fulfil the members’ expectations of us [as the first group of children in the author’s kibbutz, Masada].’ There, pp. 34-35. [My translation and comments for this blog. YNG].  

ציטוט מהקטלוג שערכה וכתבה טלי תמיר, לינה משותפת, קבוצה וקיבוץ בתודעה הישראלית, מוזאון תל-אביב לאמנות, 2005

'המיצב "חדר הפוך" של עדית לבבי-גבאי הוא ... מטפורה נפשית שעל-פיה לא רק העולם מוצג ככיס שהתהפך, אלא המוקד הרגשי, האינטימי הקשור לחלל הבית, מתנייד באופן כרוני ממרחב אחד לאחר. לבבי-גבאי מגששת אחר המוקד הזה במרחב זיכרון הילדות שלה ומתקשה למקמו בנקודה ברורה: "אני מרגישה אותו בתנועה, אין לו מיקום ברור: במסדרון, בחצר, בשמים, על המדרכה – בין המקומות כולם".' שם, ע' 146.

A quote from Tali Tamir’s Catalogue, Togetherness: the ‘Group’ and the Kibbutz in Collective Israeli Consciousness, Tel Aviv Museum of Art, 2005

‘Idit Levavi-Gabai’s installation “Up-side down room” is … an emotional metaphor whereby not only the world but also the emotional centre are presented as an inside-out pocket. This emotional centre, which is intimate and linked with the space of home, is chronically mobile from space to space. Levavi-Gabai is searching this centre in the space of her childhood memory and finds it difficult to locate it in a clear place: “I feel it in movement, it has no clear location: in the corridor, in the yard, in the sky, on the pavement – between all the places”.’ There, p. 146. 

יונת ניצן-גרין, הנך נמצאת כאן, מייצב, קיץ 2013 (סטודיו פתוח ב'חצר')

אבקת גרפית, דבק פלסטיק, אמוליזין, ריפוד מרצפות מוקצף, כולל ציור פרפורמטיווי בשיתוף עם כוראוגרף ורקדן גבריאל גלבז http://www.youtube.com/watch?v=YhKuJDZkbUY&feature=youtu.be

פעם אחת בשנת 1986 התנגשות נוראה התרחשה בין טרנזיט ומשאית; עשרה חיים צעירים הסתיימו בפתאומיות. נערים ונערות חזרו ממחנה קיץ. אחי בן ה-15 היה ביניהם.

הכביש סיקרן אותי מגיל צעיר. כשגדלתי בקיבוץ חפצי-בה לא היו כבישים, רק מדרכות. מספר מכוניות היו שייכות לקיבוץ ואם רצית לנסוע למקום אחר היית משאילה אחת מהן. רוב הזמן חיינו במקום אחד. משפחת אמי גרה בקיבוץ אחר. כשהתחתנה עם אבי עברה לגור בקיבוצו. בחגים סבתי הייתה מגיעה כדי לקחת אותי עמה לכמה ימים לקיבוצה, אשדות-יעקוב (מאוחד). מאחר ולא היה לה רשיון נהיגה היינו נוסעות באוטובוסים או תופסות טרמפ. בשבילי היו נסיעות אלו עם סבתי הרפתקה מרתקת.

זכורים לי זמנים אחרים בהם היינו יושבים על ספסל על-יד שער הקיבוץ ומסתכלים במכוניות העוברות, מחכים לראות עם אולי אחת מהן תעצור ותכנס לקיבוץ. כיום רוב הקיבוצים עוברים תהליכי הפרטה, לאנשים מכוניות משלהם וכבישים נבנים בתוך שטח הקיבוץ הגדל ומתפתח למעין שכונה קהילתית.

העניין שלי בכבישים עלה מחדש לאחר אבדן חייו של אחי.

אני רואה בכביש מקום של חיים ומוות. בהקשר הפוליטי, כבישים נבנים בתוך שטחי קהילות פלסטיניות כחלק מהכיבוש הישראלי; הם מגבירים את התפוררותן של קהילות אלו.

מאז 2008 אני מתבוננת במיוחד בעיירה פלסטינית אשר נהרסה ב-1948, בשם סמח'. העיירה עמדה במרחק של כ-10 דקות נסיעה ממקום היוולדי בקיבוץ אשדות-יעקוב (מאוחד), אך למדתי על קיומה רק בשנת 2008 באופן מקרי לגמרי, דרך ספרות, לא דרך היסטוריה. כיום במקום שבו עמדה העיירה נמצאת צומת כבישים גדולה ומגרש חנייה. http://www.palestineremembered.com/Tiberias/Samakh/index.html 

לפרטים נוספים ראי בלוג שלי שנקרא 'כביש'

http://yngroad.blogspot.co.uk/

 המילים המצויירות על הקיר נקראות 'הנך נמצאת כאן' בערבית ובעברית. במייצב זה נפתח חלל התאבלות פרטי וציבורי על אובדן חיים. עבודתי מבוססת על הנסיון המטרנלי הסובייקטיבי, במיוחד על הבאת האישי והפוליטי למרחב אחד. 

Yonat Nitzan-Green, You Are Here, Installation, 2013

Graphite powder, plastic glue, emulsion, floor padding foam

Including a performative painting with choreographer and dancer Gabriel Galvez http://www.youtube.com/watch?v=YhKuJDZkbUY&feature=youtu.be

Once upon a time, in the summer of 1986, a terrible collision occurred between a minibus and a truck; ten young lives had ended abruptly. Teenagers came back from a summer camp. My fifteen years old brother was among them.

The road fascinated me from a young age. Where I grew up, in kibbutz Heftzi-bah, there were no roads, only paths. The kibbutz owned a few vehicles and if you wanted to go somewhere you would borrow a car. Most of the time we just lived in one place. My mother’s family lived on another kibbutz. When she got married she moved to my father’s kibbutz. On holidays, my grandmother used to come and take me with her back to her kibbutz – Ashdot Yaakov. Since she didn’t drive we traveled by bus or hitched-hike. For me it was always an exciting adventure.

I remember other times when we went down to the kibbutz’s gate and set on a bench, just looking at the cars passing by. There was a curiosity to see if any of these cars will turn in and come to the kibbutz.

Today most kibbutzim are going through a process of privatization, people own cars and roads are being built in the kibbutz, as it grows.

My interest in roads has re-emerged following the loss of my brother’s life.

I see road as a place of life and death. In a political context, roads are being built in the middle of Palestinian neighborhoods as part of the Israeli occupation; they increase fragmentation of these communities.

I have been looking closely at a Palestinian town which got destroyed in 1948. This town is called Samakh; it was 10 minute drive from kibbutz Ashdot Yaakov, yet I first heard about it only in 2008, through reading not history but fiction. Today instead of Samakh there is a car park and a large junction. For more details about Samakh follow the link: http://www.palestineremembered.com/Tiberias/Samakh/index.html  

To read more please look at my blog (Road 2013): http://yngroad.blogspot.co.uk/

You Are Here (written both in Arabic and Hebrew on the wall) opens a space to mourn both the personal and the public sorrows at the loss of life.  I construct my work on my maternal subjectivity, in particular, the bringing together of the persona and the political. 

A Way to Remember was a performative painting with a ritual orientation which was done over a period of 5 days. This kind of work make visible not only the end result, but the process. The body itself – the painter’s body – is made visible together with the painting. The inclusion of my body in the work is significant for it is that same body who visited the place where Samakh was. Even if the town doesn’t exist anymore, the place still exists. Standing there, next to these empty buildings, on the burning asphalt in August, I remembered it through my body, with my senses, the way one listens to the unknown. Perhaps echo of life which ended abruptly still vibrates in this place. In the painting the ‘houses’ as shapes begun to resonate with other similar shapes which are not houses, such as graves or bomb shelters. On reflection, I realized that these structures came from my personal and collective memory. As a young girl I have experienced both the Six Days war (June 1967) and the Yom Kipur war (October 1973). 

In a visit to Israel in 2009 I went to Tzemach, where Samakh used to be. I wanted to see if I can find some traces. Tzemach is a big junction where there are petrol station, local college, some shops and a memorial monument for Jewish Israeli soldiers who got killed in the wars. At the far end of a car park I finally saw 3 buildings which are what left from the railway station. They were surrounded by a barrier net together with small signs which read: ‘Historical building for conservation’.  

A photograph of Samakh entitled: ‘Ahmada Turaani Shop In the Centre of Samakh Before Occupation (1948), Palestine’

Posted by Nayef Mustafa in Palestine Remembered web site.

http://www.palestineremembered.com/Tiberias/Samakh/index.html