קולז' כביש (על
מדרכה) מראה את העבודה כחפץ
נמצא. דווקא המרחק משם נלקח הצילום יוצר יחס של קירבה ואינטימיות. המדרכה 'ממסגרת'
את הקולז' ש'יושב' טוב בתוכה. הקומפוזיציה בנויה על אובייקט הקולז' הממוקם במרכז.
חור מעוגל במדרכה יוצר דו-שיח עם צורות מעוגלות בקולז'. חריץ המדרכה בצד ימין יוצר
אלכסון ששובר סטטיות של אנכים – אנך הקולז' ואנך מסגרת הצילום עצמה. המדרכה היא
מקום מוכר, אינטימי, אפילו אהוב בתודעתי. אפילו שהפרגמנט מוזר, עדין הוא 'מחובק'
על ידי המדרכה. את המדרכה הזאת ואחרות בקיבוץ מכירות היטב הרגליים, כפות הרגליים,
האצבעות, העור, העקבים, אפילו הציפורניים שלפעמים, בטעות, השתפשפו ונחבלו. הידיים
מכירות את המדרכות, הן ציירו עליהן 'קלאס' וחיצים במשחקי 'מצא את המטמון' או
'סימני דרך'. הן הכינו משרוקיות מגרעיני מישמיש על ידי שיפשופם על מדרכה עם מעט
מים. הן נגעו במדרכות עשרות פעמים כשלמדו ללכת. המדרכות מכירות את הגופים
הקיבוציים שדרכו, ישבו, זחלו, דילגו, רצו, הלכו, עמדו וגם נפלו עליהן.
ציטוט מיומני
מה-22.9.2013 - 'את המדרכות
חוויתי ... באופן חושני, כאילו שהמדרכות החליפו את גוף האם. בבריכה שכבנו על הבטון
כדי להתחמם לאחר שחייה. על המדרכות שחקנו, ישבנו, הלכנו, מצאנו דברים. המדרכה
תופסת מקום סמלי, לא רק פונקציונלי. פגשתי ונפגשתי על המדרכה, ראיתי ונראתי על
המדרכה. ועכשיו המדרכות בחפצי-בה הולכות ונעלמות ואת מקומן תופסים כבישים.'
Road collage (on pavement) shows the collage as a Found Object. The close distance from which this photograph was taken creates a feeling of intimacy. The pavement 'frames' the collage which 'sits' well within. The collage is central in this composition. The pavement's gap on the right hand side creates a diagonal which complements the vertical lines, one of the collage itself and the other of the photograph's margin. A hole in the pavement creates a dialogue with a circular shape in the collage. The pavement is a familiar, intimate, even loved place in my consciousness. Even though the collage is a strange fragment here it is still being embraced by the pavement. This and other pavements are known to the feet, toes, skin ... The
hands know the
pavement too, they drew games on its, as well as made whistles by
rubbing apricot’s stones on it
They touched the pavements innumerable times as they learned to walk. This pavements know the kibbutz' bodies which stepped, sat, skipped, ran, crawled, stood and fell on them.
A quote from my diary, 22.9.2013
'I have experienced the pavements ... sensually, as if they replaced my mother's body. These pavements were made from hard materials such as cement. In the swimming-pool after a swim we used to lay on the hot cement surface to warm up. We played, sat, walked and found objects on the pavements. The pavement has both functional and symbolic status in my consciousness. I met people on the pavement, I saw, as well as was seen by others on the pavement. And now these pavements are disappearing; replaced by roads.'
ציטוט מתוך ספרה של
ארנה גולן, ילדה של קיבוץ, עקד, 2012
'בשהייתנו
הקצרה בבית ההורים ציפה לרובנו זוג הורים שבאותן שעות ספורות היתה כל תשומת
לבו מרוכזת בנו, ואפילו היה מתח ביניהם הוצגה לפנינו אידיליה. ... וכך למדנו
מגיל ינקות שקיימות שתי טריטוריות נפרדות, שלרוב יש פער ביניהן,
ועלינו להתאים עצמנו לכל אחת מהן. ובנוסף, קיימת הטריטוריה הציבורית,
במדרכות בעיקר, ובה יש להיענות לחברים ולהניח את דעתם.' שם, ע' 34-35.
(הדגשה שלי)
A quote from Arna Golan, A
Kibbutz Child, Eked Publishing, 2012
‘On our short daily visit [to the
Parents’ Room] we were met by our parents who focused their attention on us;
even when there was tension it was hidden and we were presented with idyllic
welcome … and so we learned from our early childhood that there are two separate,
distinct territories [The Children’s Home and The Parents’ Room], with a gap
between them, and we learned to adjust ourselves to each one of them.
Additionally, there was the public territory, mostly on the pavements, where we
learned to fulfil the members’ expectations of us [as the first group of
children in the author’s kibbutz, Masada].’ There, pp. 34-35. [My translation
and comments for this blog. YNG].
ציטוט מהקטלוג שערכה וכתבה טלי תמיר, לינה משותפת, קבוצה וקיבוץ בתודעה
הישראלית, מוזאון תל-אביב לאמנות, 2005
'המיצב "חדר הפוך" של עדית לבבי-גבאי הוא ... מטפורה נפשית שעל-פיה
לא רק העולם מוצג ככיס שהתהפך, אלא המוקד הרגשי, האינטימי הקשור לחלל הבית, מתנייד
באופן כרוני ממרחב אחד לאחר. לבבי-גבאי מגששת אחר המוקד הזה במרחב זיכרון הילדות
שלה ומתקשה למקמו בנקודה ברורה: "אני מרגישה אותו בתנועה, אין לו מיקום ברור:
במסדרון, בחצר, בשמים, על המדרכה – בין המקומות כולם".' שם, ע' 146.
A quote from Tali Tamir’s Catalogue, Togetherness: the
‘Group’ and the Kibbutz in Collective Israeli Consciousness, Tel Aviv
Museum of Art, 2005
‘Idit Levavi-Gabai’s
installation “Up-side down room” is … an emotional metaphor whereby not
only the world but also the emotional centre are presented as an inside-out
pocket. This emotional centre, which is intimate and linked with the space of
home, is chronically mobile from space to space. Levavi-Gabai is searching this
centre in the space of her childhood memory and finds it difficult to locate it
in a clear place: “I feel it in movement, it has no clear location: in the corridor,
in the yard, in the sky, on the pavement – between all the places”.’ There, p.
146.
